החלטה בתיק ה"ת 9302-02-12

לפניי בקשה להורות על החזרת רכב תפוס, מסוג הונדה, מס' רישוי 51-769-68 לבעליו, שהוא המבקש.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לנאשם לו תשעה אישומים, כולם בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע או עוון, התפרצות לבניין שאינו מגורים, גניבה, הסתייעות ברכב לבצע פשע.

לטענת הסנגור, יש להורות על שחרורו של הרכב משום שהוא אינו מהווה חומר חקירה או ראיה, אינו דרוש לניהול המשפט ואי אפשר לחלטו מאחר והרכב לא שימש כאמצעי לביצוע העבירה, ולא ניתן כשכר עבור ביצוע העבירה.

מטעם המשיבה הוגשה תגובה בכתב לפיה היא מתנגדת לבקשה מאחר והיא תבקש את חילוט הרכב בתום ההליך. לטענתה, הרכב שימש לביצוע עבירה.

עוד במסגרת הדיון לפניי טענה המשיבה כי הינה זקוקה לרכב כראיה וככל שיברר כי לא יזדקקו לו מבחינה ראייתית, יסכימו לשחרור בתנאים הקבועים בפסיקה: הפקדה כספית בסכום של כ- 30,000 ש"ח או לחילופין, ערבות בנקאית בגובה הסכום הזה, ובמקביל, הטלת עיקול על הרכב, שיעבוד פוליסת הביטוח והתחייבות המשיב שלא לעשות כל דיספוזיציה ברכב. עוד טוענת המשיבה כי במסגרת כתב האישום המתוקן שהוגש, צוין כי הרכב שימש לביצוע העבירה. נטען כי בסופו של יום יתבקש חילוט הרכב וזאת בהסתמך על סעיף 32(א) וסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969, אשר על פיהם ניתן לחלט חפץ על ידי בית המשפט, אם בעל החפץ הורשע בדין, כאשר הרכב נתפס על ידי המשטרה על פי הוראות הפקודה, או במידה והרכב סייע לבעליו לבצע את העבירה בה הורשע.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ונתתי דעתי להלכה הנוהגת, הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להחזרת התפוס להתקבל, זאת בתנאים שיקבעו בהמשך החלטתי.

אין מחלוקת כי הרכב נשוא הבקשה היה במקום ביצוע העבירות על פי האישום התשיעי, וזאת כפי שהדבר נלמד מחומר הראיות הקיים בתיק החקירה.

מעיון בכתב האישום המתוקן גם עולה, אם כי לא בצורה הברורה ביותר, כי הרכב שימש אמצעי לביצוע העבירה. וכך נכתב במסגרת כתב האישום- " ...מיד ובסמוך נעצרו האחר 1+2 על ידי המשטרה בעוד הנאשם השאיר את רכבו מסוג הונדה מ.ר 5176968 במקום ונמלט".

 ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל (פ"ד נג (3) 312) נקבע כי, משנתפס חפץ על ידי המשטרה והוגשה בקשה לשחרורו, צריך לבדוק את המידתיות בהמשך החזקת החפץ בידי המשטרה ולבחון אפשרות של חלופה להחזקתו בידי המשטרה, בשים לב לתכלית שבעטיה מבקשת המשטרה להמשיך להחזיק בחפץ.

השאלה המתעוררת היא, אם יש "חלופת מעצר" לנכס, חלופה שבאמצעותה ניתן להשיג את מטרת ההחזקה, שלא על דרך החזקתו של הנכס בידי המשטרה.

בנוסף נקבע כי, על בית המשפט לבדוק לא רק אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה, אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש.

בנוגע לעניין חילוט, בית המשפט הביע את עמדתו בעבר בקובעו כי, לאור אופיו הדרסטי של אמצעי התפיסה בשלב הביניים והפגיעה הקניינית הממושכת הכרוכה באמצעי זה, ניתן להעדיפו רק בהיעדר חלופה פוגענית פחות המגשימה את אותה תכלית. על בית המשפט מוטלת החובה לתור אחר האמצעי אשר פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש היא מינימאלית, ואשר מאזן בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לאינטרס הפרט בקניינו (ראה בש"פ 3750/09 פואז אלהואשלה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (1) 14 (1998)).

במקרה שלפניי, המדובר הוא ברכב השייך לנאשם - המבקש, קיימות ראיות לכאורה המלמדות על נסיבות של שימוש ברכב לשם ביצוע העבירה. אולם, יודגש, כי המדובר הוא באדם משולל כל עבר פלילי וזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק.

תפיסה של חפץ צריכה להיות מידתית. יש לבחון אפשרות של חלופה אחרת הפוגעת פחות בנאשם.

ככל שהמבקש אינו מכחיש כי הרכב נמצא במקום האירועים נשוא האישום התשיעי, הרי ניתן להסתפק בצילום הרכב ואין מקום להחזיקו כראיה עד תום ההליכים המשפטיים.

לאור זאת, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים העומדים על הפרק, הגעתי לכלל מסקנה כי הדרך הנכונה המאזנת בין הזכויות השונות המתנגשות זו אל מול זו, הינה להורות על החזרת הרכב בתנאים אשר יאפשרו חילוטו בבוא היום:

1 . המבקש יפקיד סך של 30,000 ש"ח או לחילופין, ערבות בנקאית אוטונומית  בסכום זה.

2. אני  מטיל צו האוסר כל דיספוזיציה ברכב מס' רישוי 5176968 . הצויירשם במשרד הרישוי.

3. לרכב תהיה כל העת פוליסת ביטוח מקיף וזו תשועבד לטובת המדינה.